אז נחתנו בגואה לפני כחודש, אחרי טיול של כמעט שבועיים בראג׳סטן (שווה פוסט נפרד רק בשביל התמונות משם..).
מעבר לכך שיש שם חופים וים, לא ידענו כל כך למה לצפות. את השם גואה הכרנו בעיקר מהשיוך האוטומטי שעושים למסיבות החוף של המטיילים הצעירים עם הסמים וכו׳. אבל מסתבר שבמציאות כיום, זה כבר כמעט לא מתקיים היום. לפני כמה שנים הממשלה ההודית החליטה לחסל את המסיבות הללו ומה שנשאר היום זה החופים היפייפיים.
הגענו לחוף פאלולים בהתחלה לכמה ימים ויצאנו לחפש את ״הבית״ החדש שלנו לשבועות הקרובים. עד כה בטיול היינו הרבה בתזוזות ובתנועה ממקום למקום, והפעם החלטנו להשתקע לכמה שבועות.
הנסיון שלנו בהזמנה של מקומות לינה דרך האינטרנט לימד אותנו שבאינטרנט כל המלונות והגסט האוסים נראים תמיד מעולה. המציאות היא אחרת. למעשה, כמעט תמיד הכלל הוא ש- what you see is defiantly not what you’ll get . זה דומה לתמונות של הצימרים שמזמינים באינטרנט בארץ, והאכזבה כשאתה מגיע למקום ומגלה שהתמונות צולמו ביום הראשון שהצימר נפתח, ומאז עברו הרבה מים בים, וכל קשר בין המקום שבתמונות למציאות שאתה פוגש הוא מקרי בהחלט…
ולכן, האסטרטגיה שלנו כשאנו מגיעים למקום חדש היא להזמין מקום באינטרנט ללילה שניים לכל היותר, ואז לצאת לסיור רגלי בשטח ולמצוא את המקום שמתאים לנו. גם ניתן לראות מה מקבלים, וגם אפשר להתמקח על המחיר ותמיד נקבל מחיר טוב יותר מאשר באינטרנט. בשבילי זה עוד סוג של שינוי… עד כה התרגלתי להתנהל בקלות מול האינטרנט ולסגור הכל שם, אבל אין תחליף לעבודת הרגליים במקרה הזה…
וכך בילינו את היומיים הראשונים בגואה, הילדים בחוף הים, וויקי ואני יצאנו לסיור בחופים לחפש לנו בית. ביום הראשון בפאלולים מצאנו בעיקר חושות על החוף במחירים מופקעים, מיוחד לתיירים צעירים שמגיעים לזמן קצר וכל מה שחשוב להם זה הקירבה לים ושהבירה תהיה זולה. (אגב, בגואה יחסית לשאר המקומות שהיינו בהם בהודו, הבירה ממש ממש זולה 🙂 ).
ביום השני הגענו לחוף פטנם, ואפשר לומר שזו היתה אהבה ממבט ראשון. רצועת חוף לא גדולה, נקייה, עם חול צהוב ונקי, ים שקט ונעים, רקע של עצי קוקוס ודקלים מאחור ושקיעות שאסור לפספס.
בעקבות הילדים, נכנסנו למסעדה הראשונה שפגשנו על החוף שנקראת אום-שאנטי, ואפשר לומר שהשאנטי התאים לנו. אז עדיין לא ידענו, אבל היא הפכה להיות מסעדת הבית שלנו, והמשרד החדש שלי.
התפצלנו. הילדים הלכו לים לתפוס גלים, אני הלכתי לחפש מקום על החוף, וויקי הלכה לחפש ברחוב הצמוד לחוף. לאחר כשעתיים שבהם אני ראיתי עוד חושות מג׳וייפות במחירים מופקעים על החוף, ויקי חזרה ואמרה – מצאתי!
אני עברתי מחושה אחת לשניה, מנסה לסנן מהר את אלו שלא רלוונטיות כדי לא לבזבז זמן, כך שהשאלה הראשונה שלי היתה האם יש להם מים חמים. מסתבר שהסטנדרט של הרבה מקומות על החוף הוא מים קרים במקלחת, ואם ממש נחמדים יסכימו למכור לך דלי של מים חמים למקלחת תמורת עשרים רופי נוספים. מאחר והחלטנו שאנו לא מתכוונים ״להתכלב״ בטיול, המקומות הללו כמובן ירדו מיד מהפרק.
האסטרטגיה של ויקי היתה שונה, היא הסתובבה ברחוב ועברה בין הבתים ושאלה את המקומיים האם יש להם חדרים פנויים להשכרה. וכך גם היא הגיעה לבית של סטיבן, הודי חביב שלקח אותה מיד לראות את החדרים שהוא בדיוק עומד לסיים לבנות. יחידות גדולות (במונחים הודים), עם מקלחת גדולה (מים חמים!!) ומטבחון מאובזר לחלוטין. סגרנו.
ויומיים אחר כך, נכנסנו לבית החדש שלנו, מרחק של חמש דקות הליכה מהחוף, לראשונה עם מטבחון ומקרר שאיפשר לנו גם לעשות משהו שנראה מאד טריוויאלי,אבל לנו היה כאן די מרגש – ללכת למכולת!!
כן, לאחר כמעט חודשיים שבהם אכלנו רק במסעדות, פתאום שוב התאפשר לקנות במכולת ולבשל לעצמנו אוכל עם טעם של בית.
גילינו בפטנם הרבה מאד משפחות, יש כאן גם קהילת משפחות ישראלית לא קטנה, עם חבר׳ה ותיקים שמגיעים בכל שנה לתקופה של כחצי שנה וחיים שם. והאמת היא שאפשר להתרגל לסגנון החיים הזה. פשוט, שקט, ומאד רגוע.
זה במיוחד הורגש בימים שבהם קיבלנו וראינו את הדיווחים מישראל על השריפות בכל מקום והבלגן שהתחולל. זו ניגודיות שלא תמיד פשוט להכיל אותה. אנחנו במקום שקט, שליו ופסטורלי כל כך, וברקע מקבלים את הידיעות הקשות על מה שמתחולל בארץ.
וכך נכנסנו לסוג של שגרה, הילדים קצת לומדים, אפילו מצאנו לאופיר בית ספר שהוא הצטרף אליו לחלק מהתקופה. בית ספר אנטרופוסופי, שמיועד לילדי ״הזרים״ שמטיילים ומגיעים לתקופות ארוכות יותר מכמה ימים. הלימודים באנגלית, אבל היו שם כל כך הרבה ילדים ישראלים שהשפה השלטת ששמענו היתה בעיקר עברית (חוץ מהמורים כמובן).
אופיר מיד מצא לו כאן חברים חדשים, אבל בעיקר מצא לו כאן חברה חדשה, את בר. לדעתנו הוא פגש את הנשמה התאומה שלו 🙂
מדהים לראות איך אנו כבני אדם מסתגלים כל כך מהר למציאות שלנו שמשתנה. מצד אחד מרביתנו סולדים משינויים, אבל כשאלו כבר קורים, אנו מהר מאד מסתגלים. וכך נוצרה לנו שגרת יום, כשאנו קמים בבוקר אני הייתי הולך עם אופיר לצ׳אי שופ שישתה ויאכל משהו לפני שהייתי מסיע אותו לבית הספר (על הטוסטוס ששכרנו, אבל עוד רגע על זה), ואחרי שהייתי מוריד אותו הייתי יוצא לסבב הצטיידות: אננס ואבטיח, ביצים, ירקות וחלב, כמה לחמניות טריות, וזוג כוסות מיץ ירוק טרי שסחטו לנו במסעדה הצמחונית ליד הבית.
בארץ אתה מורגל שהולכים לסופר פעם בשבוע, עושים קנייה גדולה וזה אמור להספיק. אבל כאן, אין דבר כזה קנייה גדולה, כי בתכל׳ס הכל כל כך קרוב, נגיש ומיידי שאתה לא מוצא טעם בלקנות בכמויות… אז קונים מה שצריך לאותו יום, מקסימום אולי ליומיים.
ההודים בגואה ובפטנם במיוחד הם ההודים הכי נחמדים שפגשנו. בתחילת הטיול שלנו בהודו היינו תמיד משווים אותם לנפאלים ותמיד מסכימים שהנפאלים נחמדים יותר. אבל גואה זו הודו אחרת, נקייה (יחסית להודו כן…), נעימה, שקטה ומסבירת פנים.
זו בעצם הפעם הראשונה בטיול שלנו שנשארנו במקום אחד הרבה זמן יחסית, ואחרי כחודשיים שבהם נסענו בכל כמה ימים ממקום למקום, השגרה הזו של חודש במקום אחד היתה בהחלט מבורכת.
שגרה מאד שונה מזו שבארץ. בלי לחץ, בלי יותר מדי “משימות” שצריך להספיק או להשלים, ועם הרבה חופש.
ובתוך השגרה הזו, מצאתי גם לא מעט זמן לעבוד על כמה פרוייקטים, כמה שעות בבוקר, ואח”כ היינו מטיילים קצת על החופים המדהימים, נהנים מהאוכל במסעדות על החוף (שייקים בבוקר ודגים בערב), מהים הרגוע, ובעיקר בעיקר, מהשקיעות המדהימות כל ערב על החוף.
וזה לא שבארץ אין שקיעות מדהימות, אבל לרוב אנחנו לא כל כך שם לראות אותן.
אחרי כמה ימים, אזרתי סוף סוף אומץ, ואחרי לחץ פיסי (לא מתון בכלל) של הילדים שכרנו טוסטוס. הפעם האחרונה שרכבתי על טוסטוס היתה בגיל 18, אבל כנראה שמה שאומרים על רכיבה על אופניים נכון גם כאן – לומדים פעם אחת וזוכרים לכל החיים 🙂
הטוסטוס נתן לנו גם מימד חדש של עצמאות וחופש, פתאום לא זקוקים יותר לריקשות כל הזמן, לא צריך לתכנן קדימה יותר מדי, ובכלל הכל הופך להיות זמין ונגיש יותר.
חוקי התנועה ההודיים די פשוטים להבנה, ואם הייתי מסכם אותם, זה היה נראה משהו כמו: סע איפה שאפשר, תשתדל לא לדרוס אף אחד, וצפצף הרבה, בעיקר לפני פניות בכביש.
ראינו את אופיר פורח בתקופה הזו, מכיר חברים חדשים, מתמקח בחנויות עם המוכרים ההודים על המחיר ולומד כל פעם מילים חדשות באנגלית תוך כדי, תופס עצמאות מוחלטת (לפעמים אפילו יותר מדי לטעמנו), מכיר ופוגש חברים חדשים, גולש על הגלים בים, ובקיצור חווה את החופש במלוא עוצמתו.
אצל ניר ראינו את היצירתיות שלו במלוא עוצמתה, מצלם תמונות מהממות על החוף, מאייר במחברת ולומד לבד לעצב במחשב, ואפילו משיג לו 2 לקוחות ראשונים דרך טוויטר ומעצב להם לוגו. הרבה מתמונות השקיעה ששמתי כאן צולמו על ידי ניר.
ואפילו זכינו לביקור מהארץ, קרן כהן החליטה בספונטניות להגיע לגואה, וסידרנו לה דירה מעלינו בבית הצהוב של סטיבן. זה היה כיף גדול לפגוש אותה ולבלות ביחד, גם בחוויות וגם בשיחות על החוף, על שיק אננס או בהליכות.
אנחנו עוזבים את גואה היום, אבל יש לי תחושה שעוד נחזור לשם, נשאר לנו הרבה “טעם של עוד”…
[hana-code-insert name=’ravmeser’ /]
לא צריך לטוס עד להודו בשביל שלווה. האמת שלא צריך ללכת אפילו מטר מהבית. ע”מ להגיע לשלווה ואח”כ לתובנות צריך שקט מהפרעות. ואולי קצת יתרה בבנק ע”מ שלא להיות מוטרדים יותר מידי מאיך להשיג אוכל לצלחת.
מקסים ומעורר השראה.. אנחנו משפחה עם שני ילדים מטיילים כעת בהודו וביום שישי מתוכננים להגיע לפטנם, נשמח מאוד לכתובת של סטיבן
נמסטה.
אפשר לקבל המייל של סטיבן?
תודה
דרך השקט מגיעות התובנות. וכמה הדברים הפשוטים משמחים ומביאים אושר. המשיכו למצוא את עצמכם בעצמכם. תבורכו