אנחנו חודש לפני היציאה להרפתקה שלנו, ועוברים ימים מאד אינטנסיביים. בכלל, כל תקופת ההכנות הזו שאנו עוברים עלתה לי בדמיון כמו סוג של טיסה בכדור פורח.
אנחנו יושבים בתוך הסל, מחממים את המבערים ומנפחים את הכדור, אבל הסל עדיין איננו ממריא. הכדור מלא באוויר חם, מנסה להתרומם, אבל יש משהו שמחזיק את הסל, שאינו נותן לו להתחיל ולעלות למעלה.
יש משהו שעדיין עוצר ומחזיק את הסל במקומו, למרות הכדור הפורח המלא באוויר חם שרוצה להתרומם.
אני מסתכל מחוץ לסל ואני רואה שהוא קשור. מחובר לקרקע, בחבלים עבים שמחזיקים אותו ואינם מאפשרים לו להתרומם ולעוף למעלה. הכדור הפורח שלנו מקורקע על ידי חבלים שונים שמחזיקים אותו כמו תפיסות ואמונות שיש לנו, מחויבויות והתחייבויות, רגשות כאלו ואחרים.
אז אנחנו כרגע בתהליך של ניתוק. של ניתוק החבלים שמפריעים. עוברים הרבה תהליכי עבודה פנימיים הקשורים לשחרר דברים. לשחרר תפיסות ואמונות שמגבילות אותנו, לשחרר את “מה יגידו” ואת “איך זה נראה”.
כבר שיחררנו הרבה מהחבלים שהחזיקו את הסל שלנו. אבל אז גילינו שזה לא מספיק. כי חוץ מהחבלים שהחזיקו אותו, יש בתוך הסל גם עוד ערימה של שקי חול כבדים שמוסיפים משקל לסל ומשאירים אותו קרוב לקרקע, וגם את שקי החול הללו אנו צריכים להוציא ולפנות מהסל שלנו.
הנה כמה שקים שגילינו שצריך לפנות מהסל שלנו…
השק שנקרא “בית” – החלטנו למכור את הבית שלנו. העדפנו למכור ולא להשכיר אותו כי לא רצינו שישאר שק שמכביד עלינו. מעבר לכך שכלכלית יש אפיקי השקעה עדיפים בהרבה עם תשואות גבוהות יותר. אבל זה לא פשוט. אנו מאד אוהבים את הבית שלנו. עבדנו קשה על מנת להשיג אותו. אבל הבנו בתהליך שבית זה לא יותר מכמה קירות מבלוקים ובטון. הבית האמיתי הוא איפה שאנחנו, ובכל מקום שנבחר להיות בו, ונרצה להיות בו, יהיה לנו בית.
השק שנקרא “בית ספר” – “ואיפה הילדים ילמדו?” זו אולי השאלה השכיחה ביותר ששאלו אותנו האנשים ששמעו על התוכנית שלנו. זה מדהים לראות עד כמה אנו מקובעים בתפיסה שללמוד אפשר רק בבית ספר. אישית אני חושב שלבית ספר יש תפקיד חשוב בחיי הילדים, אבל אני לא משוכנע שלימודים זה בהכרח הדבר המשמעותי ביותר שהם עושים שם ושהם מקבלים שם. איפה ילמדו הילדים, היתה גם אחת השאלות הראשונות ששאלנו את עצמנו. עד שנפתחנו לעולם חדש, עולם חדש של אפשרויות למידה, גם מרחוק, בארץ ובחו”ל. והאמת, גם הכנו את עצמנו לאפשרות שאולי הם לא כ”כ ירצו ללמוד הרבה, אבל אנו יודעים שבשנה הזו, הם כנראה ילמדו דברים שב-12 שנות לימודים + 2 תארים גבוהים – הם לא ילמדו לעולם.
השק שנקרא “מה אחרים חושבים” – אני חושב שזה אחד השקים הכבדים יותר בסל שלנו. כמה אנו מושפעים ממה אחרים חושבים לגבינו… לגבי הבחירות שלנו ולגבי הפעולות שאנו עושים. אחד הטריגרים העיקריים לנסיעה הזו היה מבחינתנו החופש. החופש מלהיות תלויים במה אחרים חושבים / אומרים ועושים. זה לא תמיד קל לשחרר את השק הזה. במיוחד כשמדובר באנשים הקרובים לנו, כמו חברים ומשפחה.
שק ה”רכוש” – זה לדעתי אחד התהליכים המדהימים יותר שניתן לעשות, בלי קשר לאם אתם נוסעים לשנה לחו”ל. לשחרר רכוש. זה פשוט לא יאמן כמה דברים צברנו לאורך השנים. כמה ציוד ורכוש שכבר לא כל כך חשוב לנו, ולא באמת גורם לנו לאושר. מדהים לראות כמה דברים הצטברו שאין לנו שום שימוש בהם. אז התחלנו למסור, לחלק ולמכור. יש משפט שאומר ש”הזבל של האחד הוא הזהב של האחר”, וזה כל כך נכון. גילינו שיש דברים שלנו היו חסרי משמעות, ולאחרים היו בעלי ערך רב. אז שחררנו, ועדיין ממשיכים לשחרר.
השק של שאר “המחוייבויות וההתחייבויות” – זה מדהים כמה מחוייבויות והתחייבויות אנו צוברים במהלך ימי חיינו. ולא רק מחוייבויות והתחייבויות כלכליות שהן ברורות מאליהן כמו משכנתא, תשלומים כאלו ואחרים או חיבור לכל מיני ספקים ונותני שרותים. מדובר גם בהתחייבויות עסקיות, שלנו מול הלקוחות שלנו שאותן אנו לא רוצים לשחרר, אבל נדרשנו למצוא דרכים יצירתיות וחדשניות שיאפשרו לנו לפעול ולהישאר נאמנים למחוייבויות שלנו כלפי הלקוחות שלנו, גם אם פיסית לא נהיה בארץ.
יש דברים שקל יותר לשחרר ואפילו כיף לעשות זאת. כך כשמדובר במשכנתא, בחיבור לכבלים, ובמנויים של עיתונים ומגזינים. אבל זה היה פחות טריוויאלי לשחרר את החתולה שלנו. למצוא לה בית חם ואוהב ולמסור אותה היה אחד הרגעים היותר משמעותיים בהכנות שלנו. זה כבר לא למכור בית, רכב או טלויזיה. זה להעביר יצור חי, שנקשרנו אליו ב-4 השנים האחרונות, ושהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו בשנים הללו.
ויש את שק “הוודאות” – כמה שאנו מכורים לוודאות. אחד הצרכים הבסיסיים המאד חזקים אצל בני האדם הוא הצורך בבטחון ובוודאות. ודי מהר הבנו, שבסוג של מסע כזה שאנו יוצאים אליו, הוודאות היא מצרך די נדיר. לא קל לשחרר את השק הזה. אבל מעצם העניין והטיול שאנו עומדים לפניו, די ברור לנו שזה שק שיכול מאד להכביד. בכלל כל הטיול הזה הוא סוג של אימון ב”חוסר וודאות”. זה שריר מאד נוקשה, שצריך לאמן הרבה כדי לשחרר. ימים יגידו עד כמה הצלחנו לשחרר אותו מאיתנו באמת.
אז אנחנו ממשיכים לשחרר שקים וחבלים, ולאט לאט מרגישים את התזוזה של הסל שאנו נמצאים בתוכו. יש לנו עוד הרבה חבלים לחתוך, ועוד כמה שקים להוציא החוצה, אבל הכיוון נראה טוב 🙂
בעוד חודש בדיוק אנו יוצאים!
ערן
הסנדלר לא הולך יחף
אוהבת אותך על כך
בוטחת בדרכך יותר
תודה ערן – שמח שנרשמתי לקריאת הבלוג. חלק מחיתוך החבלים (קטן בינתיים) אני עובר כיום גם בלי לנסוע לשום מקום וזה עדיין מוזר ולא פשוט. יישר כוח.
וליהודית שכתבה – לא נורמאלים – מזלנו שיש בינינו אנשים לא נורמאליים כי אחרת עוד היינו גרים במערות ועל העצים.
לא נורמאלים !!!
וואו כמה הפוסט הזה מדוייק, אנחנו בתהליך הזה ממש כבר תקופה לא קצרה וניתקנו חבלים רבים ועבים, נדהמים לגלות כמה משקל יש לרכוש הגשמי שצברנו וכמה קשה לשחרר!
הפוסט שלך נותן השראה גדולה ובא כל כך בזמן!!
תודה גדולה ובהצלחה לכן בהמראת הכדור לדרך מופלאה.
מיה
יש חיים מעבר לים התיכון …מובטח לכם שפע של הרפתקאות. לא הכל יהיה קל אבל מה שתזכרו אחרי זה מה שחשוב. וכמו שאני מכירה את ערן, הוא ידע למצוא פתרונות בכל מצב כמי שמצליח לנתב מחוץ לקופסא.