זהו… היום בערב אנחנו טסים.

3 השבועות האחרונים כאן היו מוטרפים ברמות. לא יכולנו לדמיין כמה זה מורכב, מסובך וקשה להתנתק ולנסוע לתקופה ארוכה.

זהר כרמי, בבלוג המצויין שלה “לקחנו את הגלולה האדומה” מתארת את זה כמסע של התנתקות מ”המטריקס”. והאמת שזה לגמרי הרגיש ככה.

אני לא אלאה אתכם בכל התיאורים האינסופיים על מאות המשימות הקטנות והגדולות שנדרשנו לבצע בימים הללו, אבל רק אומר שזה לגמרי הרגיש כך. כאילו שישנה איזו יד עליונה מכוונת שמנסה לעשות כל מה שביכולתה להקשות ולהפריע, והכל כדי שנשאר מחוברים למטריקס התובעני שכובל אותנו למקומנו.

בימים האחרונים חתמנו על מאות דפים של מסמכים, הסכמים ויפויי כח. מהבוקר לא חתמתי עדיין על שום מסמך, וכבר מתחילות לי רעידות לא רצוניות ביד… 🙂

אבל אלו גם היו ימים מרגשים מאד.

הפרידות.

מהמשפחה, מהחברים, מהלקוחות, ומהלקוחות שהפכו להיות כמו משפחה.

בכל יום כמעט היתה לנו פרידה ממישהו אחר. במפגש אישי או בטלפון.

באחת השיחות עם חבר, דיברנו על כך שנפרדנו מהרבה “דברים”, ציוד ורכוש. כולל המכירה של הבית.

ואז הוא שאל, ועם מה אתם בעצם יוצאים לדרך? אמרתי שבסוף הכל צריך להכנס ל-4 תיקים גדולים שנוכל להתנייד איתם.

אז הוא אמר לי, כלומר מעכשיו אתם נוודים?

אמרתי לו שהוא קורא לכך “נוודים” אבל אני חושב שזה “חופשיים”. משוחררים מציוד ומתלויות.

זהו. נפרדנו מכולם. ואנו יוצאים להרפתקה הגדולה של חיינו.

ההכנות הסתיימו (ומה שלא, כבר כנראה לא היה כ”כ חשוב…), עברנו את נקודת ה”אל-חזור” ואין עוד דרך חזרה.

קטמנדו – here we come…

ערן

נ.ב. – הנה סרטון פרידה מרגש שהכינו עבורנו חברי קהילת “השליחות”…

[hana-code-insert name=’ravmeser’ /]

נשמח לתגובות שלכם