הי,

השורות הללו נכתבות כבר בהודו. הגענו לכאן לפני שלושה ימים אחרי חודש שהיינו בנפאל המדהימה. אנו כעת בזמן הנסיעה בחזרה מאגרה לדלהי, אחרי שביקרנו היום באחד משבעת פלאי העולם – הטאג׳ מאהל (זה שווה פוסט בפני עצמו).

החודש בנפאל היה גם החודש הראשון שלנו במסע הזה, וכשחשבתי לסכם אותו באיזה שהוא אופן, עלתה לי בראש השורה מהשיר של שלמה ארצי – ״ולא לפחד מהפחד״.

יש יתרון (או אולי בעצם חיסרון??) לעשות טיול שכזה עם שלושה בנים, ששניים מהם מתבגרים. הם לא כל כך יכולים לשבת במקום אחד. ויקי ואני עדיין מפנטזים על החופים שאנו מתכננים להגיע אליהם בגואה, תאילנד ודומיהם – ובאמת לאפשר לעצמנו לנוח 🙂

הילדים נמצאים בקצב אחר משלנו, וכך מצאתי את עצמי ״נגרר״ אחריהם לכל מיני פעילויות שבאופן אישי ממש לא הייתי שוקל לעשות בעצמי.

הראשונה מביניהן היתה צניחה עם מצנח רחיפה, מפסגת הר (סראנגקוט) אל עבר שפך האגם בפוקרה.

באופן אישי, אני לרוב מעדיף להרגיש את האדמה מתחת לרגלי, ופחות בעניין של חוויות מהסוג הזה. אבל הילדים (כולל אופיר בן 8.5), לא היו מוכנים לוותר.

וכך מצאתי את עצמי באחד הבקרים, מטלטל עם שלושתם בתוך ג׳יפ, בדרך לא דרך אל הפסגה של ההר. אגב, גם העליה לשם בג׳יפ היתה לא פחות מפחידה ומספיק שאצטט כאן את תומר שאמר על כך ״מזל שאת הירידה אנו עושים בצניחה ולא בנסיעה״.

כאמור, אני נחשב לאדם ששתי רגליו על הקרקע, וכך גם אני אוהב להישאר. ובכל הנסיעה הארוכה הזו למעלה (למעלה משעה) אני חוויתי את הפחד בכל צורותיו השונות.

אני בטוח שאתם מכירים את התחושה הזו, בעיקר כשאנו חושבים או עומדים לעשות משהו שמאד מפחיד אותנו. הראש מריץ תסריטי אימה, הבטן מתהפכת, ובעיקר הפחד מהלא נודע. זה קורה לכולנו.

הג׳יפ סוף סוף נעצר, אנו יורדים ולפנינו עוד טיפוס קצר לפסגה ולנקודת הקפיצה, וזהו. הגענו.

המדריכים הנפאלים מאד יעילים, המצנחים מיד נפרשים,אנו נקשרים לרתמות, ועוד לפני שאני מספיק להבין מי נגד מי, הטייס שלי (כך המדריכים שאנו היינו קשורים אליהם בצניחה קוראים לעצמם) קורא לי לבוא.

אני מגיע אליו, ותוך כדי שהוא קושר את הרתמה שלי אליו הוא מסביר לי שעוד מעט נתחיל ללכת לעבר התהום, ושפשוט אלך. מבחינתו כמובן מדובר בעניין פשוט… אני הקפיצה הרביעית שלו באותו היום.

המוח עדיין לא מספיק להבין מה הוא אמר לי, ולמה לעזאזל שארצה מרצוני החופשי ללכת לעבר התהום, והוא כבר מניף את המצנח שמיד תופס את האוויר ומתמלא, הוא דוחף אותי קדימה, אנו עושים אולי שלושה צעדים ביחד. כלומר, הוא צועד ואני בעיקר מנסה לתת לרגליים שלי פקודה ללכת, מה שנתקל בסירוב מוחלט מצידן.

 

שלושה צעדים… ושקט.

אני עדיין מנסה להבין מה בדיוק קרה, ואיך הגעתי למצב שאני יושב בתוך רתמה שקשורה לבחור נפאלי נחמד שקורא לעצמו טייס, שקשור למצנח ענק מעלינו (הערה לאמא: עם עוד מצנח רזרבי שמקופל לו על הגב למקרה חירום…), ובגובה של כ700 מטר מעל האדמה שאני כל כך אוהב להרגיש מתחת לרגלי.

אחרי ההלם הראשוני, חיפשתי את תחושת הפחד שהיתה שם חצי דקה קודם. לא הצלחתי למצוא אותה. במקומה מצאתי סוג של תחושת התעלות מוזרה, משולבת בפרצי צחוק בלתי רצוניים ובלתי נשלטים.

זהו? מזה כל כך פחדתי?

זה מדהים לראות ולחוות איך שניה אחת אחרי שאנו עושים משהו שאנו כל כך פוחדים לעשות אותו, הוא כבר לא מפחיד יותר.

 

חשבתם פעם כמה זמן ואנרגיה אנו מבזבזים על הדבר הזה שנקרא ״פחד״?

בחיים זה היה יכול להיות הרבה יותר פשוט כמובן אם לפני כל צעד מהסוג הזה, היה איזה שהוא טייס (נפאלי או אחר) עם מצנח חירום על הגב שדוחף אותנו לעשות את שלושת הצעדים שמפחידים אותנו כל כך.

לרוב אין לנו את הפריבילגיה הזו. לרוב אנו נדרשים לעשות את שלושת הצעדים הללו לבדנו.

לבד זה הרבה יותר קשה.

אין מצב בעולם שהייתי הולך לעשות את זה לבד, אלמלא הילדים שדחפו אותי, ובטח שלא לולא הטייס הנפאלי שממש דחף אותי 🙂

אני נחתתי ראשון. תומר כמה שניות אחרי, עם חיוך ענק שמרוח לו על כל הפרצוף. וכמה דקות לאחר מכן הגיעו גם ניר ואופיר. עוד כשהם חגו מעלינו לפני הנחיתה, אי אפשר היה לטעות בצחוק המתגלגל שלהם.

שלושתם נהנו מכל רגע. לא היה בהם שמץ של פחד לפני כן. אין ספק שלילדים קל יותר לפעמים לעשות דברים שלנו המבוגרים מופיעים מאד מפחידים.

 

פחד הוא דבר נרכש מסתבר, וככל שאנו מתבגרים ולאורך חיינו אנו רוכשים ממנו עוד בכמויות גדולות.

מסקנה ראשונה: לפעמים צריך פשוט לקפוץ.

פעם זה למים ופעם זה מראש ההר. אני לא מטיף כאן לחוסר אחריות – אם אתם קופצים למים כדאי שתדעו לשחות, ואם אתם קופצים מההר, כדאי שיהיה לכם מצנח (או שלפחות תהיו מחוברים לטייס נפאלי עם מצנח).

אבל צריך לפעמים לקפוץ. פשוט כי רגע אחרי זה, כל הפחד שעוצר אותנו כל כך הרבה זמן פשוט נעלם. ולא משאיר זכר אחריו. רק מחשבה על כמה זמן ואנרגיה ביזבזנו בלפחד ממשהו.

 

המבחן השני היה כמה ימים לאחר מכן. הילדים החליטו שהם רוצים לעשות אומגה.

לא משהו רציני.

הנפאלים טוענים שזו האומגה הארוכה ביותר בעולם, אבל בקטנה כזה. 1.8 ק״מ, יורדת מגובה של כ-1,000 מטרים, במהירות זניחה של כ-120 קמ״ש.

לא סיפור גדול, 90 שניות בממוצע וזה נגמר…

אה כן, וזה מאותו ההר שצנחנו ממנו, כלומר ששוב חזרנו לג׳יפ המטלטל בדרכו לראש ההר.

אם אתם חושבים שהפעם השניה שבה אתה מרחיק את רגליך וגופך מן האדמה (מתוך רצון חופשי) פשוטה וקלה יותר, נכונה לכם טעות קשה.

 

מסקנה שניה: הפחד לא נעלם, הוא חוזר.

הוא חוזר וצריך להתמודד איתו מחדש. אני חושב שהפעם פחדתי אפילו יותר מהצניחה. אולי זה קשור לעובדה שהפעם לא הייתי קשור לטייס הנפאלי החייכן שגם דיבר איתי באוויר, אלא לכבל פלדה קר ומנוכר, ובעיקר ארוך, ארוך, ארוך.

אבל גם כאן, מהרגע שהדלתות נפתחות וכוח הכבידה מתחיל לעשות את שלו, הפחד מפנה את מקומו.

 

המבחן השלישי כבר לא היה באויר (אני לא בטוח שהלב שלי היה עומד בעוד טיפוס בג׳יפ הזה). הפעם הוא היה במיים. יצאנו לרפטינג של שלושה ימים בקאליגאנדקי. נהר מהמם, ונוף מהפנט. בקיצור חוויה מדהימה.

שלושה ימים של קמפינג בשטח, ושייט במיים עם צוות מדהים. בהערת סוגריים, אני פשוט מוריד את הכובע בפני הצוות על רמת התקתוק והמקצועיות שלהם. כשמתרגלים לחאפריות שיש לנו לעיתים בארץ, לחוות את המקצועיות שלהם היה מענג.

האמת שהפעם לא פחדתי. אני עדיין מעדיף את הרגליים על הקרקע ולא באוויר וגם פחות במיים, אבל באמת שלא היתה סיבה לפחד.

 

עד שביום השלישי, שעתיים לפני שסיימנו, התהפכנו.

כלומר הסירה התהפכה, ואנו בתוכה. 8 אנשים + מדריך (טייס מים מוסמך) ומצחיק במיוחד בשם לולי פופ.

האמת שלא היתה לכך סיבה נכרת לעין. זה היה גל תמים, שכמותו עברנו עשרות ביומיים קודם לכן, אבל בדיעבד היתה לו מספיק עצמה להעיף אותנו למים.

השניות הראשונות מפחידות. אין יותר מדי מה לעשות, רק להתמסר לכח הכבידה שינחית אותך במיים ולכח הציפה של חגורת ההצלה שתעלה אותך בחזרה.

עליתי ומיד חיפשתי לראות את הילדים. ראיתי אותם, אחד מימין השני משמאל. נאחזים בסירה. זהו, נעלם הפחד ועכשיו מתחילים להרגיש את הקור של המים.

פחות מארבע דקות לאחר מכן כבר היינו בחזרה בסירה, רטובים, צוחקים וחותרים. חוויה.

 

מסקנה שלישית: לפעמים מגיע בחיים גל תמים שמעיף אותך למים. גם כאן עדיף להיות בחברתם של אחרים, ולא לבד.

 

מסקנה רביעית: לאחר שעפים למים, כדאי לחזור ולחתור שוב כמה שיותר מהר, אחרת הפחד יתפוס וימלא כל חלקה טובה ואז יהיה קשה הרבה יותר לחזור ולעשות זאת שוב. 

בקיצור, שלמה ארצי צדק.

אני לא יודע אם לגבי החתולים שמחשבים את קיצם לאחור, אבל בהחלט כן לגבי הפחד.

לכו לעשות משהו שמפחיד אתכם…

שלכם, ערן

 

[hana-code-insert name=’ravmeser’ /]

נשמח לתגובות שלכם