אנחנו סוגרים כבר שבועיים בנפאל, ובעצם שבועיים מאז שיצאנו לדרך.
לעומת היומיים הראשונים שאופיינו בהרבה חוסר וודאות, והתנסויות, היום אנחנו כבר יותר משופשפים. כבר מכירים את המנטליות המקומית, את האוכל, וגם למה לצפות במקומות הלינה.
למדנו להתמקח על כל מחיר שמציגים לנו (חלק מהותי מתרבות המסחר כאן), ובעיקר להסתגל לשגרה החדשה שלנו.
אחד הדברים הכי מוזרים כרגע מבחינתי הוא הזמן. יותר נכון לומר, ההתנהלות שלנו בזמן.
באופן כללי, קצב החיים כאן איטי יותר מאשר בארץ.
כשהייתי קם בבוקר בארץ, המטרה היתה להספיק כמה שיותר דברים.
כשהייתי קם בבוקר בארץ, היו לי מטרות ויעדים מאד ברורים לגבי הדברים שצריכים לקרות באותו היום.
כשהייתי קם בבוקר בארץ, היתה לי בראש תמונה פחות או יותר ברורה לגבי איך היום יראה ואיך הוא יתנהל.
כשהייתי קם בבוקר בארץ, היה לי יומן עם פגישות ומשימות מתוזמנות למשך כמעט כל היום.
זה מאד שונה כאן.
כאן, אני קם בבוקר. ופחות או יותר זה הדבר היחידי שדומה להתנהלות בארץ.
מעבר לכך, אין לי מושג מה נעשה באותו היום… אין מטרות ויעדים, אין בכלל תמונה ברורה של מה שיקרה במהלך היום, וכמובן – אין יומן!
אני חושב שזה אחד הדברים הכי מוזרים עבורי כאן – להתנהל בלי יומן.
אני מתנהל עם יומן ועל פי היומן שלי למעלה מעשרים שנים. וכאן, אני בכלל לא פותח אותו. וגם אם הייתי פותח אותו, לא היה בו כלום.
זו שגרה מאד “מוזרה” עבור מי שרגיל לחיות את חייו על פי יומן.
שגרה טיפוסית היום מתחילה בלהתעורר בבוקר. אני עדיין מתעורר מוקדם יחסית. כנראה שהמערכת הפנימי שלי עדיין לא הסתגלה לשינוי.
שבע בבוקר זו השעה הכי מאוחרת שהצלחתי להתעורר בה עד כה כאן.
בשעה הזו בדרך כלל כולם עדיין ישנים, בטח שהילדים.
בדרך כלל לקראת עשר הילדים כבר ערים ואנו מתחילים להתארגן לארוחת בוקר. הכוונה – להחליט איפה אוכלים היום ארוחת בוקר…
עד שמגיעים, מזמינים, אוכלים, משלמים וכו’ – זה כבר יכול להיות 12 או אפילו מאוחר יותר.
בשגרה בארץ, עד 12 בצהריים, כבר הייתי בשיא העשייה, וכאן – זו רק תחילת היום.
כאמור – הכל יותר לאט, והכל לוקח יותר זמן כאן.
כבר למדנו לא להגיע רעבים למסעדות. זה לגמרי נורמלי כאן במקומות מסויימים, להזמין את האוכל בשעה שלוש, ולקבל את המנות לקראת חמש… 🙂
למדנו גם איך להעביר את זמני ההמתנה הללו, חבילות הקלפים הפכו להיות חלק מהפק”ל הקבוע שלנו כשאנו יוצאים מהחדר. וגם לוח שח מט מגנטי קטן שאופיר קיבל במתנה.
אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה ששיחקתי שח מט (כנראה כילד), וכאן מאז שאופיר למד לשחק שחמט, אנחנו נמצאים בטורניר שח מט אינסופי.
זו לא חופשה טיפוסית שאתה מגיע למקום ומחפש לראות בו את האטרקציות העיקריות ולהספיק כמה שיותר מהר בזמן הקצר יחסית שיש לך באותו המקום. כאן, לא חסר זמן.
יש ימים שאנו מחליטים לצאת ולבקר במקומות מסויימים, ויש ימים שאנו פשוט מתמסרים לשגרה כאן. לכאורה, “לא עושים כלום”.
זה עדיין מוזר לי לפעמים, לקום בבוקר בלי מטרות, בלי פגישות, ו”לא לעשות כלום”.
יום טיפוסי כזה יתאפיין בטיול בעיר, ארוחת בוקר, רביצה במקום כזה או אחר, משחקי קלפים, טורניר שח מט, וקריאה.
כן, זה אחד הדברים שאני הכי שמח שחזרו לחיים שלי – יותר זמן לקרוא.
בשבועיים מאז שהתחלנו, קראתי כאן כבר 6 ספרים.
ה”אין לי זמן” שאפיין את החיים שלנו בארץ, התחלף בשפע של זמן שיש לנו כאן.
זמן שעובר לאיטו, בלי יותר מדי “משימות” שצריך להספיק.
וזה לא שאין כאלו, הן עדיין קיימות פה ושם, ובדרך כלל גם לוקחות הרבה יותר זמן מאשר היו לוקחות בארץ.
לקח לי כאן כמעט יום שלם לסגור ולהזמין לנו טיסות ליעד הבא שלנו (הודו). אני עצמי הייתי בשוק מזה. שילוב של אינטרנט איטי להחריד (שמתנתק באופן תדיר), של הצורך להתקשר 3 פעמים לחברות האשראי שישחררו את הכרטיס (לאחר שחסמו אותו כי חשבו שמישהו גנב אותו ומנסה לעשות עסקאות מחו”ל), ושל החלפת סים בטלפון.
אז אני משתדל להמעיט עד כמה שניתן במשימות הללו… כדי שיהיה יותר זמן לקרוא 🙂
אחרי הימים הראשונים, התחלנו להכניס שגרה קצת יותר מתוכננת, ישנם ימים היום שאנו מגדירים אותם כימי עבודה ולימודים.
אנחנו יושבים לעבוד, והילדים ללמוד. לא תמיד זה מצליח, אבל מנסים.
בקיצור, שגרה מאד שונה ממה שהורגלנו אליה ושחיינו על פיה כל חיינו.
אני לא יכול לומר שהתנתקנו לגמרי מסוג “המרוץ” שאפיין את החיים הקודמים שלנו בארץ, ישנם הרגלים שלוקח הרבה יותר זמן לשנות. אני עדיין מוצא את עצמי לפעמים “מבקר” את עצמי על כך שלא “עשיתי כלום” במהלך היום, ומצד שני משכנע את עצמי שזה בסדר גמור.
כנראה שזה פשוט מוקדם מדי. טוב – יש לנו עוד שנה לכך…
אגב, גם לשבת ולכתוב את הפוסט הזה לקח לי המון זמן. זה פשוט הופיע כסוג של “משימה”. ואני לא כ”כ בעניין של משימות כרגע אז הוא נדחה לכמה ימים.
זה חלק מהאימון שאני עובר כאן עם עצמי, לעשות את מה שבא לי לעשות, ולא את מה ש”צריך”…
ממליץ לכם לנסות את זה מדי פעם!
גמר חתימה טובה!
ערן
[hana-code-insert name=’ravmeser’ /]
כל הכבוד לכם! ממש מעריצה!! חושבת ככ הרבה זמן לנתק עצמי מהכל ופשוט לנסוע להרפתקאה לא ידועה בעולם, אך עדין לא שיחררתי המינד. המשיכו לצאת מהקופסא ולתת השראה. מי יודע, אולי עוד נפגש? 😉
קראתי ונהנתי. ממש הרגשתי שם איתכם – תמשיכו לעשות חיים. חיים זה משהו שעושים הם לא נעשים מעצמם.
מעבר לזה קראתי מה שכתבה מישהי לגבי ריקנות.
לדעתי השנה הזו היא בדיוק ההיפך מריקנות. בן אדם יכול להיות עסוק מאוד אבל ריק מבפנים ובטל מאוד ומלא מבפנים.
שנה שלמה של ניתוק והתמקדות בעיקר. באנשים שאתה אוהב. בזמן איכותי. בחשיבה. בחיבור פנימי לעצמך ולסובבים אותך זה בדיוק ההיפך מריקנות.
מאחלת לעצמי לעשות את אותו דבר עם משפחתי בקרוב.
חג שמח
אני יודעת שזה לא מה שכולם כתבו לך. אבל אותי זה מזעזע. חיים של ריקנות. ליהודי יש תמיד שליחות בעולם. אי אפשר לצאת מזה לחופש. עובדה שמה שאתה עושה היום מרגש הרבה אנשים. וכנראה זו חלק מהשליחות שלך בעולם. אבל האם זה מה שאנחנו חותרים אליו חיי בטלה וריקנות. וסליחה זה לא אישי. זו חלק מהתרבות שלנו, וזה נורא לדעתי. חייו של יהודי הם חיים של תוכן ושל עומק. מקווה שגם אתה תגיע לתובנה הזו כמו רבים מהישראלים שהגיעו למזרח. ותזכה למצוא את האוצר בסופו של דבר בבית שלך. באהבה רבה.
הי מאי, תודה על התגובה שלך. אני לגמרי לא רואה את מה שאנו עושים כאן כריקנות.. להפך. חושב שזה נותן לנו המון פרספקטיבות חדשות, התנסויות וחוויות שרק יעצימו את היכולת שלנו לממש את השליחות שלנו בעולם. יש תופעה “מערבית” שבה הכל נמדד בפיסי ובעשייה, ואם אין “עשייה” אז קוראים לזה בטלנות או ריקנות.
למדתי עד כה בחיים, שדווקא עשייה מרובה ואינטנסיבית, מרחיקה אותנו מהשליחות שלנו כי היא לא משאירה לנו זמן אמיתי לבדוק מי אנחנו ומה אנו צריכים לעשות באמת…
ערן היקר. אשרייך.
There is nothing to do
But there is a lot to be.
ערן נהנת לקרוא אותך ומנסה להיכנס לנעלייך.
אני אדם שמאוד אוהב תרביות חדשות וטיולים וטעמים וריחות חדשים, אני מגדירה עצמי המתחברת בקלות לאנשים, אבל עבורי קוראת אותך אני חושבת שהייתי ממשתגעת מהקצב וכאחת ששעות הקימה שלה הן בין ארבע לחמש לפנות בוקר, לבטח הייתי משתגעת ממההמתנה לקימה של השאר.
( רק לסבר את האוזן…. בחופשות משפחתיות יש לי טרולי של דברי יצירה שיאפשרו לי לתת לזמן לעבור )
ואולי בעצם הייתי הופכת את זה לאתגר, לתקופת ( בהתחלה היתה לי טעות הקלדה ורשמתי תרופת למידה….) למידה ושקט שהגוף שלי והנשמה צריכים.
בכל אופן, גם משם אתה מצליח לפתוח לי צאקרות בראש.
מסור לוויקי שהייתי שמחה לקרוא מה עובר עליה כאם הבית, כצד הנשי של השבט הזכרי.
חיבוקים מפה ודש לכולם