היום בדיוק עברה שנה מאז שחזרנו לארץ מהטיול שלנו. מי היה מאמין?

אני בטח שלא.

מזל שיש את פייסבוק שכל הזמן מחזיר תמונות ועדכונים מהתקופה האחרונה של הטיול שמזכיר לנו.

עברה שנה ואפשר לסכם ש”נקלטנו בחזרה” בהצלחה למטריקס.

בגדול כל הסידורים והמנהלות הסתיימו, הילדים חזרו למסגרות שלהם, אנחנו לעסק ולעיסוקים שלנו, זוג החתולים שאימצנו מיד כשחזרנו גם הם כבר הספיקו מאד לגדול ולהיות חלק בלתי נפרד מהמארג המשפחתי שלנו, תומר התגייס לצבא….

בקיצור – כאילו שוב נורמלים! 😊

הטיול הסתיים, אבל אצלי הוא עדיין מורגש. סוג של after shock שעוד מהדהד בתוכי בפנים.

זה התחיל עם הנחיתה שלנו בארץ, וכמו שכתבתי על כך בפוסט הקודם, הניגודיות בין הלך הרוח שהיינו בו בטיול, להלך הרוח הנדרש כאן בארץ להתמודד עם המטריקס היה מאד קיצוני.

אני חושב שלקח לי משהו כמו שלושה חודשים להסתגל מחדש. בחודשים הללו הרגשתי סוג של “אאוטסיידר” מישהו שלא מתאים. אני חושב שמכולנו, לי הנחיתה וההסתגלות מחדש היתה הכי מורכבת וארוכה.

הילדים מצאו את מקומם בחזרה תוך שעות ספורות עד ימים בודדים. לי זה לקח קצת יותר 😊

הטיול והחוויות שלו עדיין מהדהדות בי. אחת השאלות השכיחות שאנשים שואלים אותי היא “אם היינו עושים את זה שוב?”. התשובה שלי היא בדרך כלל קצרה: “מחר בבוקר!”.

זה לא שלא היו לנו בטיול רגעים מאתגרים ומורכבים. היו. אלו הם החיים, יש מורכבות ואתגרים תמיד, בלי קשר למיקום הגיאוגרפי שלך.

אבל היום, בעיקר נשארו הזכרונות של אותם רגעים מיוחדים וקסומים שחווינו במהלך הטיול, רגעים שאני לא יכול לראות שום דרך אחרת שהיינו יכולים לחוות אותם, כל אחד מאיתנו לחוד, וכמשפחה.

לקח לנו כמה חודשים טובים לעבור על כל אלפי התמונות מהטיול ולבחור מתוכן רק את “הטובות ביותר”. מתוך אלפים בחרנו כ-600 שהן הכי טובות וממצות. ומתוך אותן 600 בחרנו 26 שהפכו להיות סוג של קולאז’ תמונות על הקיר במרכז הבית. גם אם לא בכל פעם אני מתעמק בכל התמונות, רק לראות את הקולאז’ הזה על הקיר הוא תזכורות יום יומית בפני עצמה.

במסגרת שנה לחזרה שלנו, ניסיתי לסכם כאן את חמשת הדברים העיקריים שאני נושא בתוכי מאז הטיול ושהשאירו בי חותם עמוק.

#1 – המטריקס.

אין ספק שאנו חיים בסוג של מטריקס. המציאות שלנו כאן מוחזקת על ידי אינספור התחייבויות ומחויבויות שאנו לוקחים על עצמנו כדי לתחזק אותה. אני לא מתייחס לכך כדבר “רע” בהכרח, כי בסופו של דבר, לרוב אנו בוחרים לקחת על עצמנו את המחויבויות הללו. אבל יש משהו מאד כובל באופן שזה קורה. התהליך שעברנו כשיצאנו מהמטריקס הזה היה משחרר מאד, וכנראה זו הסיבה שהחזרה אליו היתה לי מורכבת יותר.

אבל בסופו של דבר המטריקס הזה קיים בעיקר בראש שלנו, כל המשמעויות הפיסיות שלו הן באמת מינוריות. אנחנו יכולים להשתחרר מהן בשניה אחת של החלטה. וזה משהו שאפשר לנסות לדבר עליו ולהסביר אותו בלי סוף, אבל רק אחרי שחווית אותו על עצמך זה באמת מובן. אז מאז שחזרנו אני משתדל לזכור שבעצם הדברים אינם מוחלטים וסופיים כמו שהמטריקס הזה גורם לנו לחשוב, והכל באמת אירעי ונתון לשינוי בהחלטה אחת שלנו.

#2 – הדברים החשובים באמת

הסתובבנו בעולם 7 חודשים, 5 אנשים עם 2 מוצ’ילות, מזוודה ותיק אישי קטן לכל אחד. במצטבר סדר גודל של 80-90 ק”ג ציוד לכולנו ביחד.

ובשום נקודה בזמן לא הרגשנו שחסר לנו משהו.

יותר מכך, מדי פעם הייתי נזכר שהשארנו מאחורינו בארץ באחסון מחסן מלא של “דברים”: רכוש וציוד, ותהיתי ביני לבין עצמי מה נעשה עם כל הדברים הללו שנחזור? ולמה אנחנו באמת צריכים אותם?

וזה הקטע, יש לנו ארונות בגדים מלאים כשבסוף אנחנו משתמשים בחלק קטן ביותר מהם. וכל שאר הבגדים לרוב רק יושבים בארון ללא שימוש.

אני זוכר היטב לקראת העזיבה שלנו את התחנה הראשונה במסע שלנו בנפאל, כשעברנו על כל הציוד שאיתנו ושלחנו בחזרה לארץ מזוודה מלאה (כ-28 ק”ג) של דברים מיותרים שלקחנו איתנו. פשוט הסתכלנו על כל הציוד וכל מה שלא השתמשנו בו בחודש הראשון שלנו במסע, חזר לארץ.

אנחנו צוברים במהלך חיינו הרבה יותר מדי “דברים”. לעיתים אנו מאמינים שהדברים הללו הם אלו שיעשו אותנו שמחים או מאושרים, לרוב זה לא קורה, ואם זה כן קורה, אז גם זה לזמן קצר ביותר. מה שאנו נשארים איתו בסוף זה לא “הדברים” שצברנו אלא החוויות שצברנו, ואלו חשובים הרבה יותר.

#3 – אי וודאות

אני חושב שזהו אחד השיעורים המשמעותיים ביותר שעברתי במסע הזה. ההתמודדות עם חוסר הוודאות. והיו לנו אינספור רגעים כאלו במהלך הטיול. כמו להגיע לדלהי בהודו לראשונה, עייפים לאחר יום שלם של נסיעות מעברים וטילטולים, היישר לכאוס, הבלגן והלכלוך של ה”מיין באזר” למלון שלנו, ובו לשמוע פקיד קבלה פלגמט שאומר לך באופן הכי טבעי שיש שזה נכון שיש לך אישור של ההזמנה מ-booking אבל אין חדרים פנויים במלון.

הרגעים הללו הצמיחו אותי, הצמיחו אותנו. במיוחד לי שהתרגלתי כל חיי להיות מתוכנן, מאורגן ומוכן מראש, לפגוש מציאות שלאו דווקא מסתדרת לפי התוכניות והתכנונים שלי, זו היתה חוויה מכוננת.

היום אני יודע להסתדר עם אי הוודאות הזו בשלום יחסי. אני יודע שהדברים הנכונים קורים כשצריך, אני יודע שאין טעם לתכנן כל כך הרבה כי בסוף במילא יש למציאות את הטוויסטים שלה, ואני גם יודע להעריך את ההזדמנויות שחוסר הוודאות מביא איתו.

אותו פקיד קבלה בהודו לא ממש עזר לנו, אבל מנהל המלון שדרשנו לראות התגלה כבחור חביב ונחמד ביותר (בערך בן 27) שלקח אותנו לסיבוב מהיר בעוד 3 מלונות אחרים שלו שהיו ליד, ונתן לנו לבחור את המלון שהכי מתאים לנו (שהיה ברמה גבוהה יותר מזה שהזמנו ובאותו המחיר). כך שאי הוודאות, מביאה איתה לא פעם גם הפתעות נעימות.

#4 – לעשות את מה שכיף לך לעשות

לרוב כשאנו יוצאים לטיול, אנחנו יוצאים במין מוד של “להספיק”. להספיק לראות את כל האטרקציות, להספיק להיות בכל המקומות “הנחשבים” שחייבים להיות בהם – להספיק לחוות את כל מה שאנו אמורים לחוות, כפי שקראנו על כך במדריכים או שאמרו לנו מי שהיו שם לפנינו.

בטיול ארוך מהסוג שאנו עשינו, הזמן קצת מאבד מהמשמעות שלו. אתה לא צריך ולא מנסה “להספיק” שום דבר. זה לא שלא ביקרנו במקומות או עברנו באטרקציות מסויימות, אבל זה לא היה מתוך איזה שהוא סוג של מרתון כדי להספיק.

היו ימים רבים שקמנו בבוקר ופשוט זרמנו עם היום ועם מה שהוא הביא איתו. לפעמים במהלך שיחות עם מטיילים אחרים בארוחת הבוקר היינו מקבלים המלצות על מקומות שלא מופיעים בשום מדריך או באף בלוג, ויוצאים לחוות אותם. היו לנו לא מעט מפגשים עם משפחות מטיילות אחרות שאיתם טיילנו ונהנינו לחקור ביחד ולהכיר מקומות חדשים.

בקיצור, בעיקר זרמנו עם מה שהרגיש לנו שבא לנו לעשות.

מאז שחזרנו, אני מנסה ליישם את זה גם כאן. אני לא אשקר ואומר שתמיד זה מצליח, אבל אני בהחלט מנסה הרבה. זה בא לידי ביטוי בהרבה רבדים בחיים: עם המשפחה, בעסק, בזמן הפנאי וכו’. השאלה “האם זה כיף ובא לי לעשות את זה?” הפכה להיות שאלת מפתח כאשר אני מתעדף את הפעילויות והדברים שאני עושה. למעשה, כל תוכנית העבודה השנתית שלי השנה בעסק היא: לעשות רק פעילויות שכיף לי ובא לי לעשות אותן.

#5 – נורמלי הוא over rated

מילדות מחנכים אותנו להיות נורמלים. להיות כמו כולם. אנחנו מתוגמלים כאשר אנחנו הולכים בתלם, ומוענשים כאשר אנחנו סוטים ממנו. כך אנו לומדים להעריך עד כמה זה חשוב להיות נורמלים.

אבל מה זה בעצם נורמלי?

אם תבדקו במילון תראו שנורמלי זה בסך הכל ממוצע. (וכל מי שלמד קורס סטטיסטיקה בסיסי באוניברסיטה בוודאי זוכר את זה).

והנה הפרדוקס הגדול שלנו בחיים – כולנו רוצים להיות נורמלים, אבל אף אחד לא רוצה להיות ממוצע או לחיות חיים ממוצעים.

אז בשביל לא לחיות חיים ממוצעים, צריך להיות – לא נורמלי!

זה דורש מאיתנו לעשות דברים שנחשבים לפעמים “לא מקובלים”. ובוודאי שונים ממה שאחרים עושים, או רגילים לעשות.

זה דורש מאיתנו להתמודד לא פעם עם ביקורת שמוטחת בנו כשאנו עושים זאת, עם לגלוג, ועם חוסר תמיכה מוחלט בבחירות ובהחלטות שלנו.

אבל הקטע הוא שבסופו של דבר, אלו הם החיים שלנו. לא של אלו שמבקרים אותנו או מלגלגים לבחירות שלנו. ואנו אלו שנשא בתוצאות של הבחירות שלנו, לא אלו ש”נותנים לנו עיצות” או אומרים את מה שהם חושבים.

המסע שחזרנו ממנו לפני שנה בדיוק, היה מסע של קצת “לא נורמליות”. ועבורי זה מרגיש כמו הדבר הכי נורמלי שהיינו יכולים לעשות עבורנו ועבור המשפחה והחיים שלנו!

ואם אתם רוצים, מוזמנים לצפות כאן בהרצאה קצרה שהעברתי לאחר הטיול: זה לא שפוי להיות נורמלי

נשמח לתגובות שלכם