אז סוף סוף יצאנו לדרך…
בשלוש בצהריים עלינו על המונית הגדולה מת”א לנתב”ג. בדרך שיחה אחרונה עם המשפחות.
עולים על הטיסה הראשונה לאתונה. קצר, שעתיים במטוס, כשעתיים נוספות על הקרקע ואנחנו על טיסה נוספת עם קטאר אירוויס, לדוחה בקטאר. קצת לא נתפס להבין שאנחנו נוחתים בקטאר, שדה תעופה ענקי ומודרני, שלא מבייש ואפילו עולה על אלו של כמה מבירות המערב… מחכים שם כארבע שעות לפני הטיסה האחרונה לקטמאנדו.
לפתע כורזים את השם שלנו בכריזה ומבקשים מאיתנו להגיע לדלפק. אני מתחיל לחשוש, הפרנויה היהודית שבי מרימה את ראשה. אבל אני לא אומר מילה לויקי. מגיעים לדלפק וממתינים לגזר הדין. מסתבר שהם פשוט מחפשים מזוודה שלנו שחסרה להם. זו בעצם הגיטרה שלקחנו איתנו למטוס. הכל בסדר. בהזדמנות זו היא גם מדפיסה לנו כרטיסי טיסה חדשים, כאלו שלא רואים עליהם שהגענו מתל אביב.
כמה דק’ לאחר מכן, כורזים לכל שאר הישראלים שבטיסה ולכולם מחליפים כרטיסים.
הקטארים מאד אדיבים, מאד מנומסים ונעימים. כשרואים שיש איתנו “ילד קטן” (בן 8.5 … כן…) הם מפנים אותנו לעמדה מיוחדת ללא תור בביקורות הביטחוניות ובעליה למטוס.
הטיסה האחרונה לקטמנדו, כ-4 שעות. אנחנו כבר מאד עייפים, לא ישנו כל הלילה. הטיסה עוברת ואנו נוחתים בקטמנדו. כולנו כבר עייפים ורעבים. אנו מנסים לטקטק את הויזות ולצאת כמה שיותר מהר. אבל הבירוקרטיה הנפאלית לא כל כך ששה לשתף איתנו פעולה. בתור הראשון אני משלם על הויזות. עוברים לתור השני, שם הפקיד לא מסתפק בכל הטפסים שכבר מילאתי מראש במטוס, ומגיש לי עוד 5 טפסים חדשים. ויקי ואני מתחלקים בהם ומנסים למלא כמה שיותר מהר. ואז הוא שולח את ויקי עם אופיר לתור מיוחד לילדים מתחת לגיל 10, ואני עם 2 הגדולים ממשיכים איתו את התהליך. זה ארוך ארוך ומייגע.
מגיעים לשלב האחרון לקבל את התיקים שלנו. בטרמינל שקצת יותר קטן מהטרמינל באילת, עם מאות אנשים, עגלות, רעש ובלגן. זה לוקח לא פחות מחצי שעה עד שכל 4 התיקים שלנו איתנו ואנו יוצאים החוצה.
אני יוצא לחפש את הנהג שצריך לחכות לנו ורואה אתו מעבר לכביש עם השם שלי באנגלית. הוא בא לפגוש אותנו ואנו מקבלים “נמסטה” (שלום) ראשון בנפאל 🙂
עולים למכונית, עם כל התיקים והכבודה שלנו. בשלב הזה אנו מתחילים לחשוב שכנראה ארזנו יותר מדי. מחר כבר נדע את זה בוודאות.
הנהג יוצא לדרך, מספר לנו שכנראה יקח רק 20 דקות, אלא אם תהיה תנועה כבדה. בדיעבד, הוא כנראה התכוון לספר בדיחה. כי מהר מאד אנו מבינים שאין דבר כזה “תנועה לא כבדה” בקטמנדו.
התנועה כאן בכלל היא מחזה פלאי וסוריאליסטי בפני עצמו. מעבר לכך שהם נוהגים הפוך מאיתנו, הם בעצם נוהגים בכל נתיב שפנוי, או שרק נראה פנוי. אין באמת חוקי תנועה, אין תמרורים ובטח שלא רמזורים. אבל באופן פלאי, הכל מתנהל מאליו איכשהו, הם נוסעים, מצפצפים בלי הפסקה (לדעתי הצפצפה זה כנראה הרכיב שמתקלקל הכי הרבה ברכבים כאן), ומתקדמים. לאט, אבל מתקדמים.
אחרי כשעה אנו מגיעים. או לפחות כך הנהג טוען. הוא מוריד אותנו ברחוב ואומר שהוא לא יכול להכנס לבית שהזמנו ב-Air BNB עם הרכב כי הרחוב צר מדי. אנו מעמיסים על עצמנו את התיקים (4 גדולים, 5 קטנים, גיטרה וצידנית לתרופות של ניר) ומתחילים לצעוד בסמטאות. ימינה, שמאלה, שוב ימינה ושוב שמאלה ואנו מגיעים לבית שהזמנו.
אני מחפש את באסו שאיתו התכתבתי, הוא יגיע עוד מעט, ומישהי (אולי אחותו) לוקחת אותנו לחדר.
חדר? רגע, אבל אני הזמנתי דירה עם 3 חדרים ושרותים ומקלחת. איך יצא שאנו מקבלים חדר עם שרותים ומקלחת המשותפים לעוד חדרים אחרים??
הבחורה שלקחה אותנו לחדר מתעקשת שזה מה שהזמנו. יש בחדר מיטה זוגית, ומיטה בודדת וספה קטנה בצד. 3 מיטות ל-5 אנשים. היא מתקשרת לבאסו, והוא מאשר שאכן זה מה שהזמנו. הוא מגיע אחרי כמה דקות. הוא מאד נחמד, אבל אנחנו מפורקים מעייפות, רעבים, ולא מבינים איך אנו הולכים לבלות 5 ימים בחדר הצפוף הזה, שמלא בכל התיקים שלנו. עם 3 מיטות.
אנחנו מחליטים להיות פרודוקטיביים, ולהסתדר איכשהו כך בלילה הראשון, אופיר ישן איתנו במיטה הזוגית, ניר על הספה, ומחר נמצא כבר פתרון. בנתיים חייבים לאכול משהו. באסו מיד מתנדב לקחת אותנו לרחוב, יש שם מסעדה ומכולת. איך שאנו מתכוונים לצאת מתחיל גשם. מבול.
מאוחר יותר יספרו לנו הנפאלים כאן, שגשם בספטמבר זה די לא שגרתי. הרווחנו 🙂
אנו מנצלים הפוגה קצרה בגשם ויוצאים לרוחב. מצאנו מכולת, קנינו בה כמה צ’ופרים לילדים. הכל כאן מאד זול יחסית למחירים שאנו רגילים להם בארץ.
נכנסים למסעדה ומנסים להבין מהתפריט מה יתאים לילדים לאכול. מזמינים כמה מנות לטייק אווי ויושבים לחכות. בנתיים אני מתקשר לתומר שיבוא גם הוא למסעדה. הוא מגיע ואיתו גם האוכל שהזמנו. אנו מגלים שהמנות הן די קטנות, ואנו מכפילים את המנה שלנו. בנתיים תומר לא מתאפק ואוכל שם קצת. אנו מחליטים שויקי תשאר להמתין להזמנה החדשה ואנו נחזור לחדר עם האוכל לשני המורעבים האחרים. בנתיים הגשם התחדש, ואנו מוצאים את עצמנו רצים בסמטאות בגשם שוטף, בתוך נהרות של מים.
מגיעים לחדר ואופיר וניר מתנפלים על האוכל. ויקי מתקשרת שהיא יוצאת לדרך אלינו. דקה לאחר מכן מתחיל שוב גשם שוטף. אני יוצא לחפש מטרייה מהמשפחה של באסו ויוצא לפגוש אותה בדרך.
בסופו של דבר הגענו כולנו, רטובים לגמרי לחדר. טורפים את האוכל, מתקלחים וצונחים למיטות. הדבר הבא שאני זוכר, זה את הבוקר שלמחרת.
זה היה היום הראשון שלנו בנפאל ובטיול בכלל.
די שוק. למחרת היום כבר היה אחר לגמרי. קמנו בכוחות מחודשים, ובאנרגיה חדשה, מצאנו גסט האוס נחמד והתחלנו לטייל בקטמנדו.
אבל חווית הפתיחה הזו, הוכיחה לי שוב עד כמה אנחנו אנשים של הרגלים ושל וודאות. חוסר וודאות משגע אותנו. גורם לנו למתח וללחץ. ואנו פועלים, כמעט על אוטומט, על מנת לחזור ל”שגרה”. למצב רגיל בו אנחנו נמצאים במוכר ובבטוח שלנו. אנחנו פשוט מכורים לוודאות ולבטחון, עד כדי כך שנעשה הכל כדי לחזור לשם.
טוב, כנראה שזה אחד השיעורים שנועדנו לחוות ולעבור בשנה הזו – להתרגל לוודאות שבחוסר הוודאות.
שתהיה לכם שנה טובה!!
[hana-code-insert name=’ravmeser’ /]
מרתק וכתוב נפלא, הכתיבה שלך גורמת לי ממש לחוות את המסע שלכם, מחכה להמשך 🙂
היי ערן , איזה יופי של התחלת מסע . בכל רגע נתון תוכלו ללמוד משהו וללמד גם אותנו . איזה כיף לכם שאתם עוברים חוויה מדהימה . עושה רושם שאתם נהנים . אז שנה טובה ותמשיכו להנות ????????????