הי,
אז עברו קצת פחות מחודשיים מאז שיצאנו למסע שלנו. אנו כעת בהודו, בעיצומו של טיול בראג’אסטן. זה חבל ארץ ענק כאן בהודו, ויש לנו הרבה נסיעות, וזה גם זמן טוב לכתוב פוסט של סיכום ביניים – אז מה היה לנו עד עכשיו?

כשיצאנו לדרך, לא כל כך ידענו מה נפגוש בדרך, ולא רק מבחינת המדינות והתרבות שאנו מבקרים בהן, אלא גם מה נפגוש בעצמנו, בתוכנו, וביננו. אגב, גם עכשיו, כמעט חודשיים לאחר שיצאנו לדרך, אני עדיין לא בטוח במה שאנחנו פוגשים 🙂

התחלנו בנפאל.
בחרנו בנפאל על סמך המלצות שקיבלנו. “בעלי הנסיון” אמרו לנו שהיא נעימה יותר מהודו (והם צדקו!), ומצד שני היא לא מערבית מדי, כך שתאפשר לנו להסתגל לסגנון, למראות ולתרבות במזרח.
מאד אהבנו את נפאל, נופים מדהימים, שלווה מסויימת (חוץ מאשר בטאמל בקטמנדו), ואנשים סופר נחמדים ובעלי רצון אמיתי לעזור.

בילינו בנפאל חודש… אהבנו מאד את פוקרה, את קטמנדו פחות.

נהננו מטרק קצר שעשינו בין הכפרים הנפאליים (Australian Camp, Damphus, Asthem), בנופים עוצרי נשימה, עם ביקור בונוס שסידר לנו המדריך שלנו (זיבן) בבית שלו. בית חימר אמיתי שסבא שלו (שעדיין גר בו) בנה במו ידיו לפני 40 שנה. יש להם חשמל (כשאין הפסקות חשמל), אבל את המים הם מביאים בדלאים שהם סוחבים מהבאר שנמצאת 5 דקות הליכה מהם. חוץ מהמים שהם מביאים, כל השאר הם מגדלים בעצמם. בעליית הגג בבית יש מחסן לתבואה שהם קוצרים. בחצר יש 2 בופאלו בשביל החלב, כמה עיזים ותרנגולות שמסתובבות חופשי (בנפאל תרנגולות החופש באמת חיות בחופש).

יצאנו לכמה ימים לאגם באגנס טל, לכפר קטן שנקרא מג’יקונה, שם התארחנו בגסט האוס של סובה. סובה, נפאלית נחמדה שמנהלת את הגסט האוס עם מסעדה צמודה, את בעלה והילדים ביד רמה ובזרוע נטויה. אלו היו כמה ימים רגועים, שכן אין יותר מדי אפשרויות שם בכפר, מלבד לאכול ממש טוב (הדגים בגסט האוס של אלכס הם אליפות, ולשקשוקה של סובה עדיין לא מצאנו מתחרים), להתנדנד באחד הערסלים שם (בהנחה שהילדים לא תפסו אותם קודם), לטבול או לשוט באגם, לשחק או לקרוא.

באחד הבקרים שכרנו סירה ויצאתי עם שלושת הילדים לשיט באגם. עגנו ליד בית בגדה השניה של האגם וראינו ילד שמתבונן בנו. הוא ראה אותנו מתרחצים באגם וקפץ למים לידנו. כמה דקות אחריו הופיעו 2 פרצופים נוספים ושני האחים שלו הצטרפו אלינו. הוצאנו את הכדור שהיה איתנו בסירה והתפתח משחק בין הילדים שמהר מאד עבר מהמשחק במים לגדת האגם למשחק כדורגל. מסתבר שיש שפה אוניברסלית בעולם שנקראת כדור-רגל. הילדים הנפאלים לא יודעים מילה באנגלית, והילדים שלנו מן הסתם אינם מדברים נפאלית, אבל כדור-רגל, כולם מבינים, ומהר. הילדים שיחקו וני התבוננתי בהם מוקסם מאיך שהמשחק מתפתח ואיך הילדים לומדים אחד מהשני. אופיר מהר מאד קלט שהנפאלים מתחרים ביניהם מי מגיע ראשון לכדור שעף לאגם ושוחה להביא אותו, ומיד הצטרף לתחרות הזו שלהם. המשחק הסתיים בתוצאה 9-10 ונצחון של נבחרת ישראל על נפאל. זה היה אחד הרגעים הללו שאתה ממש כועס על עצמך שאין איתך מצלמה 🙂

היו ימים של טיולים, אטרקציות וחוויות, והיו ימים של רגיעה, של ישיבה במקום שהיינו בו, בלי לעשות “פעילויות מיוחדות”. בנפאל, ובעיקר בפוקרה, פגשנו גם לא מעט משפחות דומות שנמצאות גם הן בטיול ארוך כמונו, ואף יצאנו לטיולים משותפים ביחד.

האמת היא, שאנחנו משפחה קצת “חריגה” (לא נורמלית??) בנוף המשפחתי של המשפחות המטיילות שפגשנו עד כה. בעיקר בגלל גיל הילדים. כל המשפחות שפגשנו עד כה, עם ילדים בגילאים נמוכים יותר (בדרך כלל מתחת לגיל 10) ואפילו טילנו עם משפחה עם תינוקת בת שנה. ההתנהלות עם ילדים קטנים קלה יותר (ואגב, גם זולה יותר). אנחנו לעומת זאת, עם שניים בגיל ההתבגרות (על כל המשתמע מכך 🙂 ), ועוד אחד שעדיין “ילד”. אז נכון שאנחנו לא צריכים להסתובב עם עוד מוצי’לה עם חיתולים, מטרנה ומנשאים, אבל מצד שני לגדולים יש רצונות משל עצמם והם שותפים פעילים (לפעמים יותר מדי!) בהחלטות של לאן הולכים ומה עושים.

בסה”כ נפאל חייכה אלינו והיתה מאד טובה. גם במזג האויר, ולמעט כמה לילות גשומים (מאד גשומים), רוב הימים היו מאד נעימים וגם עם ראות מצויינת, כך שהתעוררנו בבוקר משקיפים לרכסי האנפורנה המדהימים והמבהיקים בלובנם.

התלבטנו לאן להמשיך מנפאל, וההחלטה נפלה על הודו. תאילנד היא אחת המדינות העיקריות שהרבה משפחות מעדיפות להשתקע בהן לתקופה ארוכה יותר, אבל למדנו ממשפחות מטיילות שכדאי להקדים את הודו לתאילנד, כי אם עושים זאת הפוך, ומגיעים להודו אחרי הפינוקים של תאילנד, זה קשה יותר. אז לתאילנד נגיע בהמשך.

מעולם לא היינו בהודו קודם לכן, והיא בהחלט היתה אחת המדינות שיותר עניינו אותי ומשכו אותי לבקר בהן. הנחיתה בדלהי הפתיעה אותנו, לטובה. ציפינו לפגוש עיר מזוהמת ומלוכלכת, עם ריחות קשים, ועם מראות לא נעימים ברחובות. אבל נחתנו בשדה תעופה מודרני ומערבי לכל דבר, נקי ומסודר (לא כמו בקטמנדו שהיה מבורדק למדי). בנסיעה לעיר ראינו כבישים של ממש (בנפאל ראינו בעיקר בורות שביניהם עבר פעם מזמן סוג של כביש), תנועה מטורפת אבל שמתנהלת בסדר יחסי, מבנים מודרניים, חנויות של מותגים, ואפילו את פסגת המערביות – מקדונלדס!

בילינו יומיים בג’יפה המרכזית בעיר שנקראת המיין באזר, וברחנו משם לרישיקש. בירת היוגה של הודו. קצת להרגע. אני יכול לגמרי להבין את התרמילאים הישראלים שמגיעים למקומות הללו ומשתקעים שם שבועות ואפילו חודשים. תקופה ארוכה במקומות כאלו מאפשרת לך ל”דומם מנועים” ולהיות בעיקר קשוב לעצמך, למה שבא לך לעשות באותו הרגע. חופשי ממטלות וממחויבויות.
עם הילדים זה קשה יותר, הם צריכים יותר “אקשן” ועניין.

מרישיקש יצאנו לטיול של כשבועיים בראג’אסטן. חבל ארץ מדברי עצום עם אינספור מקדשים, ארמונות ומבצרים שנבנו על ידי המלכים השונים (הראג’ות). התחנה הבאה – גואה. שם אנחנו מתכננים להשתקע לתקופה של כמה שבועות וקצת יותר “לנוח” 🙂

וכעת לקצת סיכומי ביניים:

אתמול נזכרנו שבארץ ויקי היתה נוהגת לחפש כל הזמן איפה היא השאירה את המפתחות שלה. ופתאום חשבתי על זה, שכבר כמעט חודשיים אנחנו מסתובבים בלי מפתחות לשום דבר. בלי מפתחות לרכבים, בלי מפתחות לבית, לעסק. כלום. ניסינו להיזכר איזה מפתחות נשארו לנו, והמפתח היחידי שלא הזדכנו עליו, הוא של תיבת הדואר שהשארנו בארץ. יש בזה משהו מאד משחרר. להסתובב בלי יותר מדי דברים שאנו קשורים אליהם. להתנתק מהדברים שמצד אחד מענגים ומהנים אותנו, אבל מצד שני גם כובלים אותנו למקום. זה לא עניין של טוב / רע, נכון או לא נכון. זה פשוט מה שזה.

וזה לא רק המפתחות, בכלל כל עניין הרכוש. אנחנו מתנהלים כעת עם 2 מוצ’ילות ומזוודה בינונית, ועוד תיק גב אישי לכל אחד מאיתנו (עוד 5 תיקים קטנים). כישצאנו היתה איתנו עוד מזוודה נוספת. אבל לאחר חודש בנפאל, הבנו שיצאנו עם הרבה יותר מדי דברים ופשוט החזרנו מזוודה אחת עם כ-20 ק”ג של בגדים וציוד בתוכה. אנו עכשיו בעיצומו של טיול של כשבועיים בראג’סטן בהודו, זה טיול מאד אינטיסיבי עם הרבה מאד נסיעות ומעברים, ובמהלכו אנו משתמשים רק במזוודה, ואת הכביסה שמים באחת המוצי’לות. המוצ’ילה השניה בכלל לא יוצאת מהרכב.

זה מעניין להסתכל על כך, במיוחד כשהשארנו אחרינו בארץ במחסן כ-60 קו”ב של ציוד ורכוש… וזה אחרי שנפטרנו, מכרנו ומסרנו המון דברים. זה מעלה המון שאלות אצלי למה בעצם אנו צריכים את כל הציוד הזה. כשבתכ’לס במהלך היום יום אנו מסתדרים יופי עם מזוודה אחת… 🙂

לפני שיצאנו מארץ, באחת מפגישות הפרידה שקיימתי עם חבר, היינו בדיוק בתהליך של מכירת הבית, הרכבים וציוד בבית. והוא הסתכל על כל מה שקורה, ואמר לי – אז בעצם בעוד שבועיים אתם הופכים לנוודים?
ועניתי לו שזו דרך אחת להסתכל על כך, כנוודים. דרך אחרת להסתכל על כך היא כחופשיים. חופשיים מרכוש ומדברים שמקבעים אותנו. כמה אנשים מחזיקים בבית, אבל משתעבדים כל חייהם לתשלומי המשכנתא?

מה באמת גורם לנו להיות מאושרים? עוד רכוש וציוד? או החופש שלנו? אני לא חושב שיש כאן תשובה נכונה, כל אחד מן הסתם יענה אחרת…

גם המטלות היום יומיות שלנו נראות מאד שונה מאשר שהיינו בארץ. משימות שגרתיות כמו: שטיפת כלים, בישולים, כביסה, נקיונות, סידורים וכו’ – אלו לגמרי לא מתקיימים יותר. למעט פעם אחת במהלך הטרק, כשויקי נשברה, היא נכנסה למטבח בגסט האוס שהיינו בו והכינה לילדים שניצלים (האוכל שם באמת היה מזעזע…), ופעם שנייה כשאני ניסיתי ללמד את החבר’ה במסעדה ברישיקש להכין שקשוקה (לא לגמרי הצליח… 🙂 ).
ההתנהלות הזו משאירה הרבה מאד זמן לפעילויות אחרות – קריאה, משחק, כתיבה ומחשבות בכלל. קלפים הפכו להיות חלק מפק”ל החובה בתיק, ליד בקבוק המים והתכשיר נגד יתושים. בכל הזדמנות הם נשלפים. גם משחק השח המגנטי.

אופיר למד כאן לשחק שח, והפך להיות שחקן רציני, גם ניר נכנס חזק לעניינים, כך שגם אני משחק שח לא מעט איתם. בכמעט חודשיים האלו, שיחקתי יותר שח מאשר בכל ימי חיי…

הזמן עובר כאן בצורה אחרת (כתבתי על כך בפוסט קודם). זה לא שאין סידורים לעשות, יש. ובדרך כלל הם לוקחים אפילו יותר זמן מאשר בארץ, ,אבל באופן כללי יש הרבה פחות מאלו.
אנחנו מקבלים כאן פרספקטיבה אחרת על הזמן ובכלל.

כשאתה מבקש משהו וההודי שמולך אומר לך “אין בעיה אדוני, 5 דקות”, אתה יכול להיות די בטוח שזה יקח לפחות שעה, אם בכלל זה יקרה.
אגב, בכל ימי חיי, לא פנו אלי בתואר “אדוני” כל כך הרבה פעמים, כמו כאן פחות משבועיים בהודו.

מסתבר שאינשטיין צדק: באמת הכל יחסי.

כשאתה מברר וההודי במסעדה אומר לך שהאוכל בכלל לא חריף, הוא ממש לא מתכוון לשקר לך. עבורו האוכל באמת לא חריף. אבל עבורי, שאני אוהב ואוכל חריף הוא כנראה יהיה די חריף, ולאחרים הוא יהיה חריף במידה בלתי נסבלת. הכל יחסי…

ההתנהלות עם כסף גם שונה מאד. מעולם לא הסתובבתי בארץ עם כמויות כאלו של מזומן בארנק. כרטיסי אשראי כמעט ואינם בשימוש כאן (בנפאל כמעט בכלל לא, בהודו קצת יותר פופולארי), וכשאתה מושך בכספומט 40,000 רופי (כ-2500 ₪) אתה מרגיש כאן ממש מליונר. רק כדי לקבל תחושה, ברישיקש היינו אוכלים במסעדה קבועה לא רחוק מהגסט האוס ששהינו בו, וארוחה לכולנו היתה סביב ה-1000 רופי (כ-60 ₪). אז כשמבקשים ממך 200 רופי (12 ₪) על לאסי (סוג של מילקשייק), אתה מרגיש ששחטו אותך. כשמשווים למחירים בארץ, זה מעלה גיחוך, אבל כאן זה שונה. ההתמקחות על המחירים הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו. כשאתה יודע שמראש המחירים הוכפלו או שולשו לכבודך, אתה מתמקח על הכל, לפעמים גם על סכומים מגוחכים שבארץ לא היינו מקדישים להם מחשבה. הילדים כבר עושים את החשבון וגוערים בנו, “מה אתה מתמקח איתו, זה 2 ₪… תעזוב”. הכל יחסי…

אני חושב שחלק מתחושת החופשיות והחופש שאנו מרגישים כאן, היא בגלל החיות. חיות שבאופן רגיל התרגלנו לראותן קשורות או בכלובים, נמצאות כאן בכל מקום, ולרוב חופשיות לחלוטין.
פרות כמובן, כלבים, קופים, סנאים, תרנגולות, עיזים וכבשים. מעט חתולים (מעט בנפאל, נדירים יותר בהודו ממה שראינו עד כה), מסתובבים ביננו כל הזמן, ברחובות ובכבישים. באחד הבקרים ברישיקש, התעוררתי מוקדם מרעש מוזר שבקע מגג הפח מהמרפסת שלנו. כשהצצתי החוצה, ראיתי להקת קופים שפשוט החליטה לבקר אותנו במרפסת ולהפוך את גג הפח לסוג של טרמפולינה עבורם.
אופיר מת על זה. הוא לא מפספס את ההזדמנות להתקרב אל החיות כאן. (הערה לאמא: לא לדאוג אנחנו משגיחים עליו!).

גם החיות כאן בסוג של שאנטי… לרוב רגועות. פרות אדישות שעומדות באמצע הכביש המהיר כבר לא מרגשות אותנו. לא שמענו כלב נובח, לא בנפאל ולא בהודו. למעט במקלט לכלבי רחוב נטושים שביקרתי עם הילדים בקטמנדו. שם היו לא מעט נביחות, אבל כשאתה מבין באיזה מצב הם נאספו מהרחובות, אי אפשר להאשים אותם…

זהו בנתיים, מעין סיכום ביניים שכזה. בעוד שלושה ימים אנו מסיימים בראג’אסטן, והתחנה הבאה היא גואה.

נשתמע!
ערן

[hana-code-insert name=’ravmeser’ /]

נשמח לתגובות שלכם