לא נורמלים!

אמא שלי הסתכלה עלינו והחלה לבכות… “אתם לא נורמלים” היא אמרה לנו. “אתם פשוט לא נורמלים”.

ישבנו כולנו במטבח הבית שלנו. ויקי ואני, ומולנו ההורים שלי. כמה שניות קודם לכן “הטלנו את הפצצה” לאויר. אנחנו לוקחים את הילדים ויוצאים לטיול בעולם של שנה בישרנו להם.

ואז אמא שלי הסתכלה עלינו מזועזעת, והתחילה לבכות.

כשעה לאחר מכן, עדיין במטבח, אבל הפעם רק שנינו, ויקי אמרה לי “אתה יודע שאמא שלך צודקת. אנחנו באמת זוג לא נורמלי. בעצם אף פעם לא עשינו דווקא את הדברים הנורמלים שמצפים מאיתנו לעשות”. חשבתי קצת על מה שהיא אמרה ופתאום שטף אותי גל ענק של הקלה. היא צודקת, אנחנו באמת לא נורמלים. כלומר, לאו דווקא הולכים עם ה”נורמה”, עם מה שנחשב או נתפס על ידי האחרים כ”נכון”.

ההקלה שחשתי, זו ההקלה מהצורך להיות “נורמלי”. להיות כמו כולם ולעשות את מה שכולם עושים או את מה שכולם חושבים ש”נכון ומקובל”. טוב, הנה תובנה משמעותית ראשונה שקיבלתי מהטיול הזה, וזה עוד לפני שארזנו תיק אחד.

ומי בעצם קבע מה זה “נורמלי” ומי הוא “נורמלי”?

אז נעים להכיר, אנחנו ויקי וערן שטרן, חוגגים בעוד כחודש 20 שנות נישואים, מגדלים 3 ילדים (17, 14.5, 8.5) וחתולה אחת (שאם נודה על האמת, גם היא ממש לא נורמלית!).

ההחלטה לצאת למסע של שנה בעולם, התגבשה אצלנו כמה שבועות לפני שהודענו להורים. זה התחיל בנסיעה ברכב, רק שנינו, על רקע שיחה שניהלנו בשאלה “מה זה חופש עבורי?”. ואז ויקי שאלה אותי, “אז מה היית עושה אם היה לך חופש מלא?”.

התשובה המיידית שעלתה לי בראש, היא גם זו שעניתי לה מיד, אבל התייחסתי אליה כאל סוג של בדיחה מוצלחת. אמרתי לה, שהייתי לוקח את הילדים, ויוצא לטיול בעולם למשך שנה.

אתם מכירים את התחושה המוזרה הזו, כשאתם מספרים משהו שאמור להצחיק את האחרים, ואז אף אחד לא צוחק?

זה בדיוק מה שקרה לי. חיכיתי שויקי תתחיל לצחוק מהבדיחה שסיפרתי, אבל זה לא קרה. במקום זה היא שאלה אותי “באמת?” והעיניים שלה החלו לנצנץ.
מיותר לציין שבלילה ההוא, כבר לא כל כך ישנו. האמת שבשבועיים שלאחר מכן לא כל כך ישנו. ההתרגשות, הפחד והאדרנלין מהרעיון השונה הזה, לא הניחו לנו.

כשעולה בראשנו רעיון חדש, השונה מכל מה שאנו רגילים לו, כזה שמוציא אותנו מאזור הנוחות הטבעי לנו, מהוודאות שאנו כל כך רגילים ומקדשים אותה, מיד מצטרף לרעיון הזה פחד גדול. הפחד מהלא נודע. מחוסר הודאות שמצטרף לרעיון.

גם אצלנו זה קרה. מיד לאחר האופוריה הראשונית של הרעיון, החלו לעלות הספקות, החששות והפחדים. כל השאלות והחששות שאתם יכולים לחשוב ולדמיין אותם, כנראה שעלו אצלנו. איך הילדים יגיבו לזה ואיך יהיה להם בטיול כזה, מה זה יעשה למשפחה? זמן כל כך ארוך? מה קורה עם בית הספר והלימודים שלהם? מה יהיה עם העסק שלנו בארץ? מה עם הבית שאנו מחזיקים? מה עם המחויבויות וההתחייבויות שלנו? כיצד נהיה רחוקים מהמשפחה לזמן כל כך ארוך?

ועוד הרבה שאלות, פחדים וחששות רבים.

הדבר הראשון שעשינו, בערב למחרת אותה נסיעה גורלית, היה לבדוק את הרעיון עם הילדים. לקחנו את שני הגדולים לשיחה וסיפרנו להם.

התגובה הראשונה היתה שוק. כן, גם הם חשבו שאנחנו לא נורמלים. הם צודקים. הם ביקשו את הלילה לחשוב על זה. בבוקר הם כבר קמו עם סוג של נצנוץ בעיניים. ואז התחיל מבול השאלות: איך זה יהיה, ומה יקרה עם הבית, ומה על הלימודים, והחברים, והחתולה… ולאן נחזור, ואיך יהיה שם. לרוב השאלות שלהם, התשובה שלנו היתה: “אנחנו עדיין לא יודעים, אבל בטוח שיש לכך פתרון”.

וזו היא הגישה שלנו – שהכל פתיר. שלכל דבר יש פתרון. זו בעיקר שאלה של מה אנחנו מוכנים לעשות בשביל להגשים את החלום הזה. גילינו עד כמה רעיון הזה שלנו, מטלטל את רוב האנשים שסיפרנו להם על כך. מרובם שמענו שזה חלום מדהים להגשים אותו, אבל שלהם אין את האומץ לעשות את זה. אני לא חושב שזה אומץ. לפחות לא כך אני מתייחס לזה. אני חושב שזו בעיקר המוכנות לחשוב בצורה שונה או אחרת מהחשיבה המקובלת, מ”חשיבת ההמון”. מהאופן שכולם חושבים ופועלים על פיו.

מי בעצם הגדיר מה זה נורמלי?

פגשתי בציטוט מדוייק של דר’ וולטר הדוון, שאמר: “אדם נחשב כשפוי כל עוד הוא חושב כמו כולם, כשהוא מתחיל לחשוב בעצמו, הוא הופך ל’משוגע’.”

כמה שזה נכון, וכעת אנו חווים את זה מאד מהסביבה.

השלמנו עם זה. אנחנו “לא נורמלים”. נקודה.

ובעוד קצת פחות מחודשיים, ב-22/9/16, אנו עולים על מטוס, על שלושת הבנים שלנו ויוצאים למסע. מסע אישי של כל אחד מאיתנו, מסע משפחתי של כולנו ביחד. מסע של חוויות, שחלקן יהיו טובות יותר, חלקן כנראה יהיו טובות פחות. מסע שעדיין לא ברור לנו מה יהיה בו, ואיך הוא יתפתח, אבל כזה שברור לנו, שכנראה לא נשכח אותו כל חיינו.

פתחנו את הבלוג הזה כדי לשתף במסע שלנו, לשתף בתובנות ובמה שאנו נחווה שם, ואנו מזמינים אתכם להיות שותפים למסע שלנו, לקרוא כאן, ולהגיב. אולי זה יהפוך להיות גם קצת המסע שלכם?

ויקי וערן

{{ravmeser}}

נשמח לתגובות שלכם